מקום לנפש

מה אני מחפש בטיפול נפשי

כמו שאדריכל בעל מעוף מציע ללקוח לדמיין ולתאר את בית חלומותיו, "לעוף על עצמו" לפני שיורדים לקרקע החומרית של מגבלות תקציב, זמן, מקום וחומרי בניין ‑ כך אני רוצה להזמין אותכם לפני שאתם בוחרים את סוג הטיפול ואת המטפל/ת המסויים המתאים עבורכם, או הקרוב למקום מגוריכם, לקחת כאן את הזמן לטייל בתוך המרחב הספרותי בין השירים וקטעי הפרוזה שבחרתי ולחפש ביניהם את 'בית החלומות' לנפש. את זה שנותן ביטוי לפנטזיה איתה אתם מגיעים אל הטיפול. מה מבקשת הנפש שלכם? איזה מקום, מרחב טיפולי, או אופנות הוויה עשוי להיות מיטיב עבורה, לאפשר לה לנוח, או לחולל בה את התמורה אליה היא מיחלת וכמהה?
ידוע בעולם הטיפול ומרתק להתחקות אחר התמורה שמתחוללת בנפש האדם ברגע שהוא רק מתחיל לחפש טיפול נפשי עבור עצמו. עוד בטרם בחר מטפל ובטרם הרים טלפון למטפל לקבוע פגישה, עצם ההתכווננות וההחלטה ללכת לטיפול כבר מחוללת תמורה מסויימת בנפש. דבר זה בא לעיתים קרובות לידי ביטוי בחלומות שאדם חולם בלילות לפני הפגישה הטיפולית הראשונה. כאן אני רוצה להציע לכם לעשות היכרות עם אותה התחוללות שחלה בעולמכם הפנימי ערב ההגעה לטיפול. עוד לפני שבחרתם גישה טיפולית ומטפל/ת ‑ עיצרו רגע והקשיבו לעצמכם. איזה מין 'בית לנפש' אתם מחפשים. לאיזה תנאים הנפש שלכם זקוקה כדי 'להרגיש בבית', לצמוח ולהמשיך להתפתח מאותה נקודה בה היא נעצרה.
אם תוכלו קודם לדמיין בעיני רוחכם את אותו בית אידאלי, מקום לנפש ‑ יתכן שתמצאו או תוכלו ליצור לעצמכם בעזרת המטפל מקום מאוד קרוב לזה, למקום שראיתם בעיני רוחכם.
אתם מוזמנים לערוך את הטיול הזה בגפכם, באמצעות הטקסטים להגדיר בינכם לבין עצמכם מהו אותו מקום מיוחל לנפש שלכם, או אם תרצו לשתף אותי אתם מוזמנים לכתוב לי במייל (אפשר גם בעילום שם), מהו הטקסט שבחרתם לנפשכם בתום המסע שערכתם בין הטקסטים המופיעים כאן. יתכן גם שתירצו להציע טקסט נוסף אחר שלא כללתי כאן ושמבטא עבורכם בצורה המדוייקת ביותר את אותו מקום נכסף. אני אשמח לקרוא ולהיות שותפה.

מבוקש/ אדמיאל קוסמן

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

ידידות היסמין הלבן / זלדה

הַיַּסְמִין הַלָּבָן שֶׁעָשָׂה עָנָף בַּעַצִיצִי
בְּהָדָר כָּזֶה
שָׁלוֹם סְבִיבוֹת יָפְיוֹ

בְּכַף הַיָּד שֶׁל נִיחֹוחוֹ
מְנַמְנֶמֶת נַפְשִׁי
חוֹלֶמֶת עַל מַעְיָן.

מתוך 'קפקא על החוף' / הרוקי מורקמי

באולם הקריאה של הספרייה, שזה עתה נפתחה, אין איש מלבדי. האולם היפהפה הזה כולו שלי עכשיו. הוא נראה ממש כמו בתצלום שבמגזין. זה אולם רחב ידיים וחמים בעל תקרות גבוהות. מן החלון הפתוח נושבת מדי פעם רוח קלה והווילון הלבן מתנופף בלי קול. לרוח יש ריח של ים. הספה נוחה להפליא. בפינת האולם עומד פסנתר קיר ישן, ואני מרגיש ממש כאילו באתי לבקר בביתו של ידיד. בעוד אני ישוב על הספה ומביט סביבי, אני מבין שהחדר הזה הוא המקום שחיפשתי זה זמן רב. מקום כזה בדיוק, מין גומחה שקטה וחבויה מן העולם, הוא מה שחיפשתי. אבל עד עתה לא היה המקום הזה יותר ממקום דמיוני וסודי. כמעט שאינני יכול להאמין שמקום כזה באמת קיים. כשאני עוצם את עיני ונושם עמוק, המקום הזה מקבל אותי אליו כמו ענן עדין. זאת הרגשה נהדרת. אני מלטף לאט בידי את הכיסוי הבהיר של הספה. אחר כך אני קם ממקומי, הולך אל הפסנתר, מרים את המכסה, ומניח בשקט וברפרוף את עשר אצבעותי על גבי הקלידים המצהיבים. אני סוגר את מכסה הפסנתר ומתהלך על השטיח הישן בעל דוגמת הגפנים. אני מסובב את הידית הישנה המשמשת לפתיחת החלון ולסגירתו. מדליק את המנורה העומדת ומכבה אותה. אני מביט בכל אחת ואחת מהתמונות התלויות על הקירות. ואחר כך אני מתיישב שוב על הספה וממשיך לקרוא בספר. אני מתרכז כולי בקריאה.

תמונה 14 מתוך 'אשכבה' / חנוך לוין

העגלון: ושוב נשארתי לבד, והצער שנטש לזמן מה, שב ומחץ את הלב באכזריות כזאת, שחשבתי שלא אעמוד בכך. יותר משבועיים חלפו מאז מת, ועדיין לא שוחחתי כמו שצריך עם אף אחד על מותו. והרי מוכרחים לדבר על זה עם מישהו בשקט, בהרחבה, מוכרחים לספר איך נחלה פתאום, איך סבל, מה אמר לפני שמת, ואיך מת בסוף. ועל ההלוויה אני מוכרח לדבר, יש המון מה לספר, והשומע אותי ינוד בראשו וייאנח, ואולי יבכה אפילו… הכי טוב היה לספר לאשה, אלה טיפשות, אבל מייללות כמו שצריך…
בשולי שביל העפר אי שם בין פופקה לחלופקה […] עצרתי את העגלה ונתתי מנוחה ואוכל לסוס. […]
הנה, יש לך אוזניים גדולות, וסבלנות גדולה, ואתה תקשיב לי, אתה יודע, אתה מבין, אתה עומד ולועס ומביט בעולם בעיניים חומות ומפויסות שיודעות כל כך הרבה… בני מת, נקרע מהחיים… תאר לך שיש לך ילד, סייח קטן, סוסון, ואתה אוהב אותו, והוא כל חייך, ופתאום…
אי, ידידי, מחמל נפש שלי, מת לי בני… היחיד… בקושי נער… נחלה פתאום ומת… ולא ישוב… ואני אהבתי אותו, וכל חיי ריקים עכשיו… עזור לי, ידידי… למד אותי, סוס שלי, למד אותי איך לחיות מעכשיו!… איך לחיות!…

זלדה
*

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר
מִישֶׁהוּ שָׁאַל:
הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?
וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:
הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט
חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח
גַּם אֵינֶנּוּ
נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל –
הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ
בְּתוֹךְ הַהֹוֶה
וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר
נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר –
כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה
זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,
גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.

אַךְ הָאִישׁ הַגַּלְמוּד מִלְמֵל:
וְהַלֹּא הָיָה פַּעַם אַבְרָהָם בַּתֵּבֵל
זֶה שֶׁלֹּא לָקַח אֲפִלּוּ חוּט
מִנֶּפֶשׁ מוֹלִידוֹ.

דוד פוגל
*

עֶרֶב שׁוֹתֵק אַט יְפַךְ
בְּעַד הַחַלוֹן
וִימַלֵּא אֶת הֶחָדֶר.

תַּחַת תִּלֵּי צְלָלִים זָרִים,
אֵצֶל דְּמָמָה שְֹחוֹרָה
אֶשְׁכַּב
וְלִבִּי יִכְאַב,
יִכְאַב.

מִן הַמֶּרְחָק
בּוֹדְדָה תִתְקַע לִי חַצוֹצְרָה
שִׁירֵי יַלְדוּת בְּהִירִים.

וּכְפָרִי הָרָחוֹק,
הַנִּשְׁכָּח,
יִקְרַב חֶרֶש אֶל מִשְׁכָּבִי
וְיִשְֹתָּרַע לְמַרְגְּלוֹתָי.

תַּחַת תִּלֵּי צְלָלִים זָרִים,
אֵצֶל דְּמָמָה שְֹחוֹרָה
אֶשְׁכַּב
וְלִבִּי יִכְאַב,
יִכְאַב.

[אחת המשאלות של אדם בבואו לטיפול היא ליצור מגע עם העבר, ולבטל את הניתוק בנפש בין הווה לעבר].

כשאמצא אותך / ארקדי דוכין

כשאמצא אותך אפסיק לשתות
ואקנה לי בגד חדש
כשאמצא אותך ניסע רחוק
ונבנה לנו בית

כשאמצא אותך נעשה ילד
ויהיה לו את כל מה שלא היה לנו
כשאמצא אותך נוכל לדבר
ולאהוב

כשאמצא אותך נזדקן יחד
והילד יגדל והילד יגדל
כשאמצא אותך
אשתנה
איפה את?

[כריסטופר בולס מסביר שאדם מחפש כל חייו אחר חוויות של תמורה באמצעות אובייקט מתמיר. האובייקט יכול להיות שיר, יצירה אמנותית, נוף או כאן אצל ארקדי דוכין זוהי אהובה אליה הדובר נכסף. כיוון שבראשית החיים האם אינה מזוהה כאחר, אלא היא נחווית כתהליך מתמיר, מחפש אדם בבגרותו אחר אובייקט כמסמן של תמורה. האדם אינו מבקש בעלות על האובייקט אלא הוא מחפש אחריו כדי להתמסר לו בהיותו אמצעי לשינוי עצמי. בחיפוש זה עולה תקווה לחוות חוויה של תמורה ולהשתנות].

שיר ילדים / יאיר הורביץ

פִּתְּחוּ לִי שְׁעָרִים וּתְכֵל לִי,
פִּתְּחוּ לִי, אֲנִי רַק סֵהְלִי
וַאֲנִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת יֶלֶד
גַּם יָכוֹל לִהְיוֹת יַלְדָּה.

אֲנִי רַק סֵהְלִי פֹּה לְבַד,
לְבַד עַל הַגָּדָה פְּרִיחָה
נִסְגֶּרֶת בְּעוֹדָהּ אִבָּהּ, מְאֹד
עִם כָּל הַיְּלָדִים כֻּלָּם
רָצִיתִי לִהְיוֹת שָׁם

בְּקַרְקָעִית חֲלוֹם
עִם יְלָדִים עוֹלִים מִמַּיִם וּפְנֵיהֶם יְרֵחִיִּים
מַזִּים רֵיחוֹת, רְכוּבִים
עַל סְיָחֵי מֶשִׁי שׂוֹחִים בָּרוּחוֹת
וְהָרוּחוֹת מַחְלְפוֹתֵיהֶם וְסָגֹל בַּכּוֹכָבִים, אֲנִי
סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה
בַּחֲלוֹם
הוֹלֵךְ עַל אֲוִיר שָׁט בִּסְגֹל כּוֹכָבִים, אֲנִי
קְטַנִּים לְבַד בַּגָּדָה, תַּחַת
אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת צְלוּלִים
רוּחוֹת יִהְיוּ מוּסִיקָה וַאֲנִי
סֵהְלִי גָּדוֹל וְלֹא רוֹצֶה
נֶשֶׁר כְּמוֹ בְּגַן חַיּוֹת לִהְיוֹת,
נֶשֶׁר מִשְׂחָק שֶׁעוֹשִׂים לוֹ
פְּגָרִים בְּשָׁמַיִם קְטַנִּים וְהוּא
לֹא מִן הַבָּשָׂר הַמְּמֻגָּר בְּצִפָּרְנָיו וְצִפָּרְנָיו לֹא
עֶדְנַת בְּשָׂמִים וְאָשְׁרוֹ,
וְאָשְׁרוֹ גַּם הוּא בְּשָׁמַיִם כָּאֵלֶּה, קְטַנִּים
וְשַׁעֲשׁוּעוֹ אוּלַי:
עַכְשָׁו
סוּסִים וְהָרוּחוֹת כְּבָר לֹא נִסִּים
וְהַנְּשָׁרִים לֹא.

אֲנִי סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה קְטַנִּים וְהַסּוּסִים
לְאִטָּם נֶעֶלְמוּ בְּדִמְדּוּמִים מְמֻשָּׁכִים
וְהָרוּחוֹת שְׁעָרִים.

 מתוך 'דברי ימי נרניה: האריה המכשפה וארון הבגדים' / ק.ס.לואיס

"זה ארון עצום!"הרהרה לוסי. והיא הוסיפה לצעוד פנימה, מפלסת לה דרך בין הקפלים הרכים של המעילים. פתאום חשה, כי משהו חורק מתחת לרגליה… במקום שתחוש במגע העץ החלק והקשה של קרקעית הארון, חשה במשהו רך הדומה לאבקה, והמגע היה קר מאוד. "מוזר מאוד," אמרה וצעדה עוד צעד אחד או שניים.
כעבור רגע הבחינה, כי הדבר המתחכך בפניה ובידיה אינו עוד פרווה רכה, אלא משהו קשה ומחוספס, אפילו דוקרני. "ממש כמו ענפי עצים!" קראה לוסי. אחר כך ראתה לנגד עיניה אור, לא במרחק סנטימטרים ספורים ממנה, מקום שם צריך היה להיות דופן הארון, אלא בריחוק רב. משהו קר ורך ירד עליה. כעבור רגע ראתה שהיא עומדת באמצע יער בשעת לילה. ומתחת לרגליה שלג ופתי שלג מרחפים ויורדים בחלל האויר.
לוסי חשה פחד מה, אבל עם זאת היתה סקרנית מאוד ונרגשת. היא הסתכלה לאחור מעבר לכתפה, ושם, בין גזעי העץ הכהים, עדיין ראו עיניה את דלת הארון הפתוחה, ואפילו שמץ מהחדר הריק שבו פתחה במסעה. (מובן שהשאירה את הדלת פתוחה, כי היטיבה לדעת שמעשה אוילי הוא להסגר בארון.) דומה היה, כי שם עדיין נמשך היום. "אם יקרה משהו, תמיר אוכל לחזור," הרהרה לוסי. היא החלה להתקדם גליש גלוש ביער, על פני השלג לקראת האור אשר לפניה.

שיר / יונה וולך

בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים
אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם
מַה לִי וְלָהּ
אֶלָּא צוּקֵי לִיבִּי
אֶלָּא מעיין חיי
אֶלָּא נִסְתָּר
אַיָּלָה
מַה לִי וְלָהּ
אֶלָּא אַהַבָתִי.

בעיות אישיות / דוד אבידן

כִּי מֵרֹב שֶָׁאָהַבְתִּי אֹותָךְ לֹא יָכֹלְתִּי לֹומַר לָךְ.
לֹא יָכֹלְתִּי לֹומַר לָךְ מֵרֹב שֶָׁאָהַבְתִּי אֹותָך.ְ
מֵרֹב שֶָׁאָהַבְתִּי אֹותָךְ.
עַד שֶׁבָאּו יָמִים אֲחֵרִּים וְיָכֹלְתִּי לֹומַר לָךְ.
יָכֹלְתִּי לֹומַר לָךְ מִּּשּום שֶָׁאהַבְתִּי אֹותָךְ.
מִּּשּום שֶָׁאָהַבְתִּי אֹותָךְ.
הָעֵצִים לִּבְלְבּו בְּיָרֹק וְהַשֶׁמֶש הָלְכָה וְהִשְחִירָה.
וּכְכָל שֶָׁאהַבְתִּי אֹותָךְ הִיא הִשְחִירָה יֹותֵר.
רְחֹוקָה. נְכֹונָה לְזִנוּק. כְמֹו זַן מְסיָם שֶׁל פַּנְתֵּר.
(בֶּאֱמֶת רַק פַּנְתֵּר הִיא הִזְכִּירָה.)
וְאָז בָּאנוּ הָעִירָה.
חֲבַצֶלֶת אֹותִי הִכִּירָה.
וּבַבֹּקֶר אֹותִּי הֵעִּירָה.
ובְכָלְ-זֹאת אהַבְתִּי אֹותָךְ.
בָּא הָאֹור הַסוֹפִּי וְסִּלֵק כָל סָפֵק וְהֹותִיר
רַק אֶת בֵית-הַקוֹלְנוֹעַ לָבָן וְלֹוהֵט בַּשֶׁמֶשׁ.
וּמִּי שֶׁיֵשׁ לֹו עֲדַיִּן מַה לְהַסְתִּיר
בַּל יֵרָאֶה בַּשֶׁמֶש.
ומִי שֶׁאֹוהֵב בַּל יַעֲלֶה לָעִּיר.