הפסיכולוג מול הבושה של המטופל
פעמים רבות נתקל הפסיכולוג ברגש של בושה גדולה מאוד אצל המטופל בכל הקשור לדמיון, להזיה, ליצירי רוחו. זהו אותו מטופל מבוגר, מאולף, מנומס, מתוכנת "להצליח בחיים", תוצר מערכת החינוך. הסביבה של המבוגר מצפה ממנו לתפוס בכובד ראש את המציאות ואת עובדות החיים, להיות עם שני רגליים על הקרקע, לעשות כסף, לגמור את החודש, לעלות על הרולטה של החיים הבורגניים ולא לרדת ממנה שוב לעולם. הילד אינו מתבייש במשחקו, לעומת המבוגר הבוש ביצירי דמיונו. המטופל "ההוזה" חולם על חיים אחרים. הוא לא כל כך רוצה לפעול רק בעולם הממשות. יש לו חלומות ורצונות לא ממומשים, אבל אין לו באמת מקום ובמה לביטוי שלהם.
הפסיכולוג, החלום ושברו
כל אותם דמיונות בהקיץ, אשליות כמוסות, רצונות מודחקים וכד', קשורים בקשרי עבותות גם לחלומות שאנו חולמים בלילה. וכך כותב פרויד: "בלילה מתעוררות בנו גם משאלות שאנו מתביישים בהן וחייבים להסתירן מעצמנו ושמשום כך מודחקות הן ונדחפות לתחום הלא מודע".
פרויד מתאר דינאמיקה מקובלת ושכיחה במרחב הטיפולי: "חוויה אקטואלית חזקה מעוררת במשורר זכרון חוויה קודמת על הרוב מתקופת ילדותו, שבוקעת ממנה משאלה היוצרת לעצמה את סיפוקה ביצירה הפיוטית. היצירה גופה יש בס סימנים גם ליסודות העילה הטריה, גם לזיכרון הקדום".
הפסיכולוג, המטופל והמשורר
פרויד מתייחס במאמרו למטופל שהוא משורר, סופר, מחזאי וכד'. כמובן שלא מדובר רק ביוצרים ואמנים, אלא בכל אחד מאתנו, שהרי כול אדם נחשב ליוצר בתוך המרחב הפנימי שלו. ועדיין, פרויד אינו מרפה מדמותו של המטופל כמשורר: "השירה, כמוה כחלום בהקיץ, המשך היא ותחליף למשחק הילדים מן העבר".
המטופל שאינו משורר מאיים על המאזין לו, כך על פי פרויד: "אפילו היה משתפנו בסודו, לא היה מסוגל לגרום לנו עונג בגילויו. הזיות כאלה מרתיעות אותנו בשמענו אותן". לעומת זאת, כאשר אותן הזיות מופיעות בתוך נוסח אמנותי מעובד, מתובנת, מנוסח בתבנית דרמתית כזו או אחרת, הרי שהיא מענגת את המאזין לה. המשורר משתמש בטכניקה של אמנות השירה. מחד, הוא ממתן את משאלות הלב שלו, משנה ומעלים פרטים מסוימים. בנוסף, הוא גורם לנו להנאה אסתטית, כזו המשחררת את הנפש ממתיחות. כלומר, "המשורר יוצר בשבילנו את האפשרות ליהנות".
הטיפול הפסיכולוגי כמופע אמנותי
בהשאלה ממאמרו של פרויד, ניתן להמשיל את הטיפול הפסיכולוגי למופע אמנותי, למפגש בין אמן לקהל שלו. כסא המטופל הוא הבמה שממנה הוא ממחיז את חייו מול הפסיכולוג. המופע האורקולי הזה מלווה לא פעם בחרדת ביצוע של המטופל, בקשיי ביטוי, בהתגברות על בושה והדחקות.
*המאמר אינו פרי עטה של תמר טלמור כהן*